לאונרד לורד בזמנו הימר על רכבים קומפקטיים. וצדק.

המכונית האנגלית האגדית מיני הופיעה במידה רבה הודות לנשיא המצרי המאל אבדל נאסר (Gamil Abdel Naser), שבשנת 1956 הלאים את תעלת סואץ. כתוצאה מהמלחמה שהתפתחה כתוצאה מכך במזרח התיכון ייבוא הנפט לאנגליה צנח – ובמידה כזו, שעל בנזין היה צריך להכיל תלושים. אירוע זה יצר עניין לרכבים בנפח נמוך, דבר שבו החליט להשתמש לאונרד לורד (Leonard Lord), שבאותו הזמן הנהיג את British Motor Corporation. BMC – איחוד שנוצר בשנת 1952, ולתוכו נכנסו חברות מפורסמות כמו Austin, Morris, Woleseley, Riley ו-MG.

מכיוון שלא היה מרוצה מהתקפת הרכבים שהורכבו באיכות נחותה, בעיקר בגרמניה, ה-"bubble cars" (מכוניות בועה) על הכבישים הבריטיים, לורד החליט שצריך לבנות מכונית לאומית שתוכל לזכות בתשומת לב בזכות עצמה. הוא העניק את האחריות לפיתוח המכונית החדשה לאלק איסיגוניס (Alec Issigonis), אנגלי ממוצא יווני, שכבר מזמן הוכיח עצמו כמהנדס רכב ואפילו נהג מרוצים. הוא קיבל את המשימה להרכיב מכונית 3x1.2x1.2 מ', כשאורך תא הנוסעים היה צריך להיות 1.8 מ'. את הקטנטנה הזו היה צריך לצייד במנוע שכבר היה קיים, מנוע ארבעה צילינדר מדגם Austin A35.

המיני נולד על הנייר בשנות ה-50 וממשיך את דרך ההצלחה שלו.

אלק איסיגוניס ותוצרתו.

כדי לקיים תנאים אלו, איסיגוניס החליט על צעד מהפכני. הרכב היה בעל תמסורת קדמית, והמנוע התמקם לרוחב החיצון – מערכת זו תהפוך לאחר מכן למקובלת על כל רכבי התמסורת הקדמית. ההילוכים נכנסו לקארטר והמאייד הושם לא לפני המנוע אלא לצידו. במצב כזה המאייד אוורר בזרם אוויר שכבר עבר ליד המנוע והספיק להתחמם, אך אורך המכונית נשאר בגבולות המוצבים. למכונית הקטנה נכנסו בחופשיות 4 אנשים ואפילו נשאר מקום למטען. גלגלי ה-10 אינטש הקטנטנים אפשרו להיפטר מקשתות גלגלים גדולות. לבסוף, בשביל חיסכון במקום, הקפיצים הרגילים הוחלפו בבלוקים פלסטיים חרוטיים. מבנה המכונית אפשר לנסוע עם מכסה תא מטען פתוח, מה שהגדיל את כמות המטען המועבר. ייחודי הרכב היו גם קווי הלחמה חיצוניים וצירי דלת פתוחים שאפשרן להוריד את עלות הייצור. אב הטיפוס הראשון היה מוכן כבר לאוקטובר שנת 1957.

אב הטיפוס הראשון של המיני נבנה בשנת 1957. קשה להאמין שהיוצרים הצליחו להפוך את הקופסה הזאת על גלגלים למתאימה להעברת 4 אנשים.

וזהו רכב המיני הסדרתי הראשון (הידוע גם כאוסטין 7 ומוריס מיני מיינור). השקתו נערכה בסוף קיץ 1959.

אך המכירות התחילו רק באוגוסט שנת 1959, והמכונית הקטנה עדיין לא נקראה מיני. היה נמכרה או תחת השם אוסטין 7 (שם מסורתי לאוסטין הקטן ביותר עוד משנות ה-20), או כמוריס מיני מיינור. השם מיני הופיע רק בשנת 1961. אי אפשר להגיד שהמכונית הפכה מיד ללהיט במכירות, אך עם הזמן היא זכתה בפופולאריות והפכה לבריטים כמו ה"חיפושית" לשאר העולם. אומרים אפילו שדווקא מכונית זו הביאה השראה למעצבת הבגדים מרי קוואנט (Mary Quant), שהמציא את חצאית המיני.

על בסיס המיני הופיע לאחר מכן גם דגם מסחרית בשם קלאבמן.

המיני יצא בצורות שונות. היו רב-שימושיים עם גימור עץ שנקראו אוסטין טרוולר ואוסטין מיני קאונטרימן. היה מסחריות ופיק-אפים לרבע טון. היה אפילו "ג'יפ" מיני מוקה, שפותח לצבא, אך עם הגלגלים הזעירים ובלי התמסורת המלאה הפך לחסר תועלת בפעולות צבאיות, אך קיבל פרסום כמכונית חופים. בהתאם לפעולות badge engineering, מיני משלהם קיבלו החברות היוקרתיות ריילי ווולסלי – רכבים אלו נמכרו כריילי אלף (Riley Elf) ווולסלי הורנט והיו בעלות תא מטען בולט ובניית חזית בצורה האופיינית לחברות אלו. הופיעו גם המיני הרישיוניים: משנת 1965 הוציא אותם החברה האיטלקית אינוצנטי, שהייתה תחת שליטת BMC, וגם המיני הורכבו במדינות רחוקות כמו צ'ילי ואורוגוואי.

המיני בכלל היה בעל הרבה צורות, למשל, הוא הספיק להיות פיק-אפ...

...ורכב שטח קומפקטי מיני מוקה שלא הצליח להיכנס לצבא.

המבנה גם לא עמס במקום ובשנת 1964 מתלה הגומי הוחלף ב-Hydrolastic החדש, שנתן למכונית נסיעה חלקה יותר, אך הגדיל משמעותית את משקלה, מחירה ומורכבותה. בשנת 1971 הוא הוחלף במתלה מהסוג הישן. במקום מנוע ה-34 כ"ס בנפח של 848 סמ"ק, שאפשר להגיע למהירות של 116 קמ"ש, משנת 1967 על המיני הותקן מנוע של 948 סמ"ק – איתו המכונית הפצפוהב בגיעה למהירות חסרת תקדים של 145 קמ"ש. אך הדבר הכי חשוב היה פילוג טוב מספיק של המשקל על הצירים (51% על הקדמי, 49% עך האחורי) שאפשר לגמדונת להשתתף בהצלחה בראלי.

הצלחת מיני הייתה כל-כך גדולה, שמכונית זו הייתה בעלת הרבה "אחים תאומים" חוקיים. כמו למשל הוולסלי הורנט.

אף אחד לא ציפה שהמכונית הזו, שהייתה בגודל מעט יותר מעגלת תינוקות, תוכל לנצח שלוש פעמים בראלי מונטה-קארלו. שם המנצח – מיני קופר S.

ג'ון קופר (John Cooper), בעל חברת Cooper Car Company, ביחד עם איסיגוניס יצר את המיני קופר: המכונית הזו משנת 1961 יצאה תחת הסמלים של אוסטין ומוריס. מנוע ה-997 סמ"E הגיע לעוצמה של 55 כ"ס. המכונית קיבלה שני תת מאיידים, קופסה עם מספר מהירויות שונה ובלמי דיסק על הגלגלים הקדמיים. בשנת 1964 הופיע המיני קופר S, כבר עם מנוע 1071 סמ"E. הרכב הזה בלט בשנת 1964, 1965 ו-1967, כאשר זכה בניצחון ראלי מונטה-קארלו.

הדור השני – מיני (Mk II) היה זהה כמעט בצורתו לקודם.

אותו הדבר נוגע גם למיני קלאבמן, שחודש בשנת 1969.

המיני של הדור הראשון, שהתפזר בכמות של 1,190,000 יחידות, הפסיק את קיומו בשנת 1967. החליף אותו המיני Mk II, שיצא בשנים 1967-1969 והתבלט ברשתית מאייד ועוד מספר שינויים קוסמטיים. בשנת 1969 הופיע המיני קלאבמן עם מאייד חדש לגמרי, אך במקביל אליו הומשך ייצור הרכב עם העיצוב "העגול" המסורתי.

הדור השלישי יצא לאור בשנת 1970. ההבדל הגדול ביותר במראה – צירי הדלתות הפכו להיות מוחבאים.

מיני מטרו (הוא גם רובר מטרו) לא מצא פופולאריות והמכירות שלו היו נמוכות במיוחד.

המיני של הדור השלישי (משנת 1970) התבלט חיצונית קודם כל בצירי דלתות מוחבאים במקום החיצוניים הבולטים. רק מזמן זה מיני הופל לסמל מסחרי, הבא בסדרת BMC, שכבר הספיק לגדול, ואחרי מיזוגים ואיחודים החל להיקרא בשנת 1966 כ-British Motor Holdings (BMH). ובעוד שנתיים, בשנת 1968 שינה שמו ל-British Leyland Motor Company. לרגע זה החברה כללה בתוכה הרבה חברות בריטניות מהוללות, בהן גם יגואר, דיימלר, רובר, סטנדרט וטרייאמף, ובעצם כפפה תחתה את תעשיית הרכב הבריטית כולה. כל זה היה בעטיה: כמה שהיא גדלה יותר, כך הפכה לפחות גמישה ואפילו הלאמה לא הצילה אותה.

בעולם יהיו רק יחידים שלא יוכלו לזהות מכונית זו.

לשנת ה-25 למכונית האנגלים הוציאו דגם יובל – Mini 25th Anniversary Edition.

אחרי שהפסיקה ייצור של חברות רבות ושינתה את שמה – בהתחלה לאוסטין-רובר, ולאחר מכן לרובר גרופ – התאגיד, לבסוף נמכר בשנת 1988 לחברת British Aerospace. טכנולוגיות החלל-אוויר גם לא יכלו להחזיר את הרווחיות, ובשנת 1994 רובר גרופ הפכה להיות בשליטת BMW. החברה הבווארית באותו זמן הייתה טרודה בשאיפותיה לייסד אימפריית רכב משלה.

למרות המעבר לשליטת BMW, הייצור החדש לגמרי של MINI הצליח לשמור על הקווים של הרכב האגדי.

אבל כל הזעזועים הללו כמעט ולא השתקפו על המיני: למרות העיצוב והמבנה הארכאיים, הוא עדיין זכה לאהדה בקרב האנגלים, ואפיל הופעתו של המיני מטרו בשנת 1980, שיצא לאחר מכן תחת חברת רובר, לא שינה את המצב. דווקא הפופולאריות היציבה של מכונית זו הפכה לאחת הסיבות החשובות ביותר עבור BMW בשיקוליה להשתלט על רובר גרופ. ואפילו כאשר האחרונה לא עמדה בציפיותיה של BMW ועברה לבעלים חדשים – הקונסורציום פניקס – חברת מיני נשארה בשליטת "מפעלי הרכב של בוואריה".

המיני קופר S אינו רק הטצ'בק מסוגנן, אלא גם "מצית" מצוין.

אך עת וזמן לכל דבר תחת השמש, ואחרי 40 שנות ייצור המיני ירד מהפס. להחליף אותו בשנת 2001 באה מכונית ממבנה שונה לגמרי, אך שעדיין שמרה בהופעתה על הקווים המוכרים של המיני הישן. המכונית הזו קיבלה שם רשמי MINI – כל האותיות הגדולות כאן לא בטעות. הן לא רק מציינות שיש לנו עסק עם מכונית חדשה, אלא גם שהיא נמצאת רמה שלמה מעל הרכב הישן. בעצם זוהי אינה כבר מכונית סופר-קומפקטית "לעניים ביותר", שנולדה במשבר הדלק, אלא מוצר של זמנים טובים יותר – הטץ' אופנתי ויוקרתי עם יכולת שליטה מעולה, שעיצובו משתמש באופנה הנוכחית למסורות עתיקות וסגנון רטרו.

כיוון שכבר אזכרנו כאן את ה"חיפושית" של וולקסוואגן. ניתן לציין שה-MINI החדש מתייחס למיני הישן כמו הניו-ביטל ל"חיפושית הקלאסית".

---

אתרים מומלצים:   השוואת מסלולי משכנתאות   |  שיווק פרסומי באינטרנט   |  מבצעי ספורט ופנאי

---

מספרים על כך גם המידות המוגדלות של MINI: המכונית הפכה לארוכה יותר ב-55 ס"מ, לרחבה יותר ב-30 ס"מ וכבדה ב-400 ק"ג. גודל הגלגלים הוא כבר 15-17 אינטש מכובדים. מתחת למראה המסורתי מתחבאים מערכת נגד גרירה ומערכת נגד חסימות, מערכת ייצוב דינאמי וכריות ביטחון. במבחר הדגמים כלולים ה-MINI ואן הבסיסית, גרסה הספורטיבית אחת MINI קופר וה-MINI קופר S ה"טעונה" עם מחזק מכאני, שהפך ליורש של הקופר S האגדי משנות ה-60. עוד החברה John Cooper Works מציעה את ה-MINI בביצועי כוונון שונים. משנת 2004 יוצא הקבריולה MINI. בנובמבר שנת 2006 הופיע ה-MINI המחודש שנקרא לא רשמית ה-Mk II ומצויד במנוע 1.6 ליטר חדש – פיתוח משותף של BMW ו-PSA פז'ו-סיטרואן. הרכב הזה ייצא למכירה באפריל שנת 2007 והקבריולה ייצא משנת 2008.

הקופר S החדש הופיע בשנת 2006. הוא אולי דומה לקודמו, אך תחת מכסה המנוע שלו מתגוררת טורבינה. ואם למכונית שליטה כמו לקארט (וזה מקרה נדיר) ו-175 "סוסים", אז האדרנלין פשוט מובטח ל"טייס".

נמצאו קנאי טוהר החברה, שהתנגדו ל-MINI החדש, אך מיליון כלי רכב, שהורכבו בשבע שנים הן סימן טוב לכך, שההחלפה הייתה לטעמם של הקונים.